מכתבים של חברים

מכתב לאלכס
עדינה מיכלזון

בקיץ 1982 הייתי במכון ברנדייס-ברדין, ושם פגשתי את אלכס ז"ל. היה זה קיץ נפלא, שבו חוויתי חוויות נפלאות וצברתי זיכרונות יוצאי דופן.

בשבוע של שבת פנחס, הטיל עלי ג'וסף טלושקין [מנהל עמית ב-BCI] ועל אלכס ועוד בחורה שהייתה איתנו, להכין הרצאה קצרה. במהלך השבוע נפגשנו כמה פעמים עם הרב טלושקין שקרא את הטיוטות שלנו ועזר לנו בעריכה. זה היה כאילו הינו שוב בבית הספר, אבל במובן הטוב של המילה. בשבת נפגשנו כולנו בבית הכנסת לחזרה ובזמן שאלכס קרא את "דבר התורה" שלו, צילמתי אותו.

התמונה של אלכס קורא את דבר התורה שלו מסמלת עבורי את המהות של חווית ברנדייס-ברדין. התחלתי את התוכנית קרועה בין חיי החילוניים ובין הצרכים הרוחניים שלי. בברנדייס למדנו, מניסיון, שאנחנו לא צריכים לוותר על רצוננו להיות אנשי העולם כדי לחיות חיי תורה יהודיים. בשבת פנחס, כשנשאנו את דברי התורה שהכנו בקפידה רבה כל כך, חווינו את התחושה הטובה של הישג אקדמי המשולב ביופי שבסיפוק רוחני.

מאחר ושמרתי על קשר בעיקר עם החברים מקליפורניה, שמעתי על מותו של אלכס רק כמה שבועות לאחר שנהרג, והידיעה הכתה בי קשות. הייתי המומה מעוצמת הרגשות שלי, ועצמה זו לא פחתה עם השנים. ובכל שנה, בסביבות שבת פנחס אני נזכרת שוב באלכס; אני חושבת על אלכס המחייך, המלא חיים, השמח שראיתי באותו יום בבית הכנסת.

כשקראתי שוב את דבר התורה של אלכס, נדהמתי מהדמיון שבין שני גיבורי ישראל הללו. אלכס כותב, "פרשת פנחס מעבירה מסר ברור שאם הישרדותו של העם היהודי עומד למבחן, יש לעשות הכול כדי להצילו. והוא מסכם במילים, "פרשת מנחס מזכירה לנו שההגנה על עמנו היא מצווה גבוהה יותר מהחוקים שצריך להפר כדי לשמור על חיינו." חייו של אלכס – כמו גם מותו – הם התגלמות המסר של פרשת פנחס. לכבוד היה לי להכיר אותו. הלוואי שיכולתי להכירו טוב יותר.

עדינה (רוזנפלד) מיכלזון
בולטימור, מרילנד

שיר על אלכס
דיוויד מוס

אנחנו חושבים על אלכס מחייך.
באותו חיוך תמידי.
תמיד מקסים, 
תמיד נוסך ביטחון.

בהתחלה מאחורי החיוך
פגשנו נער מתבגר
קצת משונה, 
אך באופן מוזר בטוח בעצמו.
מוכשר מכפי גילו, בהיר כברק, 
הבחור שיש לו הכול:
כישרון, תבונה; ערכים יפים כמו פניו;
לב רחב כגופו.
עתיד מבטיח, 
כל העולם היה לפניו; והוא חש בזאת. 

וכתמיד, חיוכו של אלכס
היה עבור כולם.
ילדנו נמשכו אליו
ממש כמונו.

כמה שנים אחר כך, בארץ חדשה, 
פגשנו שנית בחיוכו. 
מאחורי החיוך היה עתה
גבר.
גבר שקיבל החלטות
בזהירות, מתוך מחשבה. 
החלטות שהוא, יותר מכל אחד
ידע שהן לא קלות.
הוא התמסר לעמו ולערכיו. 
לארץ יפיפייה על מלוא צרותיה. 
החיוך הציג גבר
שהיה גאה לעשות את הדבר שהיה משוכנע בצדקתו.

התרגלנו לראות את אלכס
רק בימי שישי ושבת.
הדפיקה הלא צפויה על הדלת
החיוך הבהיר שבלט כעת 
על רקע החאקי. 

אתגרי החיים הצבאיים
לא הצליחו לעמעם את חיוכו של אלכס. 
אפילו לא במעט. 
כתמיד, החיוך קרן חום
הקרין סקרנות אמת
לחש אמונה. 

החיוך הקסים
החיוך נסך ביטחון
בזיכרוננו הוא עדיין כל כולו
אלכס.
חיוך הנשמה
הנוסכת ביטחון בחיים.
דיוויד מוס הוא אמן החי בירושלים אשר פגש את אלכס עוד כשהיה מורה במכון ברנדייס ברדין. הידידות ביניהם נמשכה גם בירושלים.

לקרוא את חייו של אלכס
שאול זינגר

זה עתה סיימתי לקרוא ספר ובו טקסטים שמעולם לא נועדו לעיני הציבור, ולא היו אמורים להתפרסם כספר. ולמרות זאת, יש לספר זה כוח השפעה רב יותר על חיי הקורא מאשר לרוב ספרי העזרה העצמית הקיימים.

היום אלך להר הרצל ואעלה לקברו של אחי, חמש עשרה שנים לאחר שנפל בקרב ביום הולדתו העשרים וחמישה בהר דוב בלבנון. זהו ספרו, "אלכס: אמנות החיים", שאותו קראתי ושסייע לי ולאנשים רבים אחרים במהלך השנים הארוכות הללו.

סיפרו של אלכס הוא למעשה אסופה של מכתביו, יומניו ורישומים שצייר, שנאספו על ידי בני משפחתו בימים לאחר מותו. הסיבה להשפעה הגדולה שיש לספר זה היא לא ההקרבה האולטימטיבית שהקריב אלכס, למרות שיש לציין כי סוף הסיפור אכן מושך אנשים רבים להכיר את סיפורו. הסיבה היא שהספר הוא מעין חלון לדרך מסוימת של חיים, חלון ללא פילטר, ללא תכנון מוקדם, וללא מודעות עצמית של הכותב לגורל הטקסטים.

על אף שאלכס היה תמיד מוטרד מכך שהיה לו קשה לקבל החלטות, אפיין אותו יותר מכל המרחק הקצר שבין החלטה ופעולה. למשל, לאחר שחזר לקורנל ממסע בברית המועצות בראשית שנות השמונים, החליט שעל בתי כנסת לארגן כתיבה קולקטיבית של מכתבים ליהודי ברית המועצות. תחת ניצוחו החלו בכך מיד בבית הכנסת שאותו פקד.

לאחר שסיים ללמוד, החליט לעשות "עלייה" ולהתגייס לצה"ל, וכך הופיע בלשכת הגיוס ימים ספורים בלבד לאחר הגעתו לישראל. הוא החליט שעליו לבקר במדינה ערבית לפני עלייתו לישראל, וכך יצא לטיול גדול בירדן, לבדו. כל ההחלטות הגדולות הללו אכן מרשימות אך אני מתרשם עוד יותר מהאופן שבו הדפוס הזה חלחל לתוך חייו גם ברמת היומיום. אלכס לא היה חושב על כתיבת מכתבים, הוא פשוט כתב אותם – במטוס רגע לפני צניחה בקורס צניחה; בהפסקה של כמה דקות באמצעו של מסע מפרך, בזמן שחבריו ממוטטים מרוב תשישות; בזמן השמירה (למרות האיסור). שום חלון של זמן לא היה קטן מדי למכתב או ציור.

הקריאה במכתביו של אלכס מוכיחה לכולנו עד כמה אנחנו מרוכזים בעצמנו. שוו לעצמכם את אותו חייל בודד, בטירונות עם "ילדים" (כפי שכינה אותם בצדק) ארבע שנים צעירים ממנו, מתמודד עם אתגרים פיסיים קשים, מתענה לעיתים בתהייה אם עשה את הדבר הנכון. ובכל אותו זמן היה כותב לכל אחד מאיתנו על חיינו ומתייחס לבעיותינו כאילו לא הייתה לו ולו דאגה אחת בחייו.

ככותב וכעורך, אני מתפעל במיוחד מהאופן הנקי כל כך שבו ביטא את עצמו בתקופה שבה העט והניר עוד לא פינו מקומם למחשבים. אלכס כתב כפי שצייר – מהר, בדרך טבעית, ובאופן חסכוני.

התוצאה היא כל כך חזקה לא רק משום שכל מי שקורא בספר חש כאילו איבד מישהו שרק הכיר, אלא משום שקשה מאוד שלא לקחת מהחיים של אלכס שיעורים של ממש לחיים. ההשפעה שלו דומה למה שעשוי לקרות כשלוקחים ללב את תפילות ראש השנה ויום כיפור - הוא יוצר דחף לא רק לקבל החלטות חדשות לקראת השנה החדשה אלא גם לבצע אותן.

עוד דבר מדהים בנוגע למחשבותיו של אלכס מלפני חמש עשרה שנים הוא כמה דברים קרו מאז ולמרות זאת, התחושה שחזרנו לאותה גרסה קודרת של הסכסוך הערבי הישראלי של ימיו. אלכס חי בעולם שלא היה בו אינטרנט, לפני האינתיפאדה הראשונה, בזמן המהלכים האחרונים של המלחמה הקרה; וכמובן לפני הסכמי אוסלו, קמפ דיוויד, המלחמה הנוכחית והאחד עשר בספטמבר.

ובכל זאת, במכתב לידידה מקורנל הוא פורש את אותה דילמה בסיסית שאנחנו מתמודדים עימה גם היום: איך לנצח במלחמת קיום תחת עינו הדקדקנית של העולם והביקורת המתמדת שיוצרים ערכינו שלנו.

כפי שהסביר אלכס במכתבו, "את רואה, קצין חייב לחשוב ולפעול על פי חוש צדק שהוא הרבה פחות מופשט מזה שזקוק לו הפרופסור למשפטים או השופט... האנשים הצעירים שאיתי לומדים לחשוב ולקבל החלטות קשות הרבה יותר מכל החלטה שמתקבלת בעולם האזרחי – והן לא מופשטות ולא מרוחקות".

אלכס המשיך, "אבל אנחנו ננצח את המלחמה הבאה, כפי שניצחנו כל מלחמה עד עכשיו וישראל לא תיזרק לים".

"די, אני לא רוצה להרצות לך יותר על ציונות ועל קבלת החלטות, אני מעדיף לספר לך על טיול בתוך וואדי באמצע הלילה עם מיליון כוכבים מעלי, ואני שר תוך כדי הליכה כי אני כל כך שמח ומבסוט ומטפס על ההרים וצופה אל המדבר ורואה עיטים ודורבן ענק מתנדנד תוך כדי הליכה, ועל כמה טובה המנוחה שתמיד באה אחרי לילה של הליכה עם כל כך הרבה משקל על הכתפיים... אני מרגיש נהדר ומאוד שלם עם ההחלטה שלי להמשיך."

אני עדיין מתגעגע אליך, אלכס.

ג'רוסלם פוסט
יום שישי, 30 באוגוסט, 2002

tHE ALEX SINGER PROJECT
  • Facebook Social Icon

Address:

Barak 1

Jerusalem, Israel 93502

Email:

alexsingerproject87@gmail.com 

Phone:

Cell: +972 (0)50-303-4704

Telephone: +972 (0)2-672-3391

Fax: 1532-6723391